הלכלוך הגדול של יום הבחירות

מדרכות נבוכות .. פיסות לבנות של הבטחות מעופפות, אותיות שחורות מנופצות על פתקים לבנים, כאילו הומטרו משמיים חתוכים. מאחוריי חתיכת שמיים דתית, ומלפניי חתיכת שמיים חילונית, פאזל בלתי אפשרי של אותיות, הבטחות שתוקפן פג עוד בטרם יבשה הדיו על ערוותן. אין מספיק עלי תאנה לכסות על קרעי נשמה גדולה, בארץ מדון כל כך קטנה ומבותרת. רחובות מתבוססים בכתושת נייר, מעוטרות בחותם אלמוני של מלכים ליום אחד. מצביעי רפאים מפלסים דרכם, דרך שדרה קולנית של קבלני קולות משחרים לפתק. בואכה אל היכל ההצבעה. מי ברגל ומי בכיסא גלגלים, כאילו חתכו בגופם את סרט הניצחון על קו הסיום של ה"טור דה פראנס".  

ובתוך ההמון היא עמדה שם, בת בלי גיל, צנומה ורשופת מבט, הודפת בכתפיה כל ניסיון של ספסרי הקולות להתקרב. אצבעותיה השקופות לוקטות פתקים מיותמים מהרצפה, מאמצת אותם אל בטנה, כאילו ביקשה להתעבר בהם וללדת אותם מחדש. אי אפשר היה לטעות בנחישות ובאהבה, שסמקו את פניה, כשדמעות בלתי נראות, רקמו לאורכן תפילות ילדותיות כמעט, חרישיות ויוקדות. "חבק אותם" לחשה "אסוף אותם לעם אחד" – היא ביקשה – "את כולם".

הוא קרע אותה מההמון, משך בזרועה הצנומה שביצבצה מתוך חולצה דהויה. "בואי..  כבר מאוחר!". דחק בה,  "תתפלל איתי" התחננה, משירה אישונים אל מבטו המושפל. "תבקש איתי גם", הוא חילץ עצמו מאחיזת מבטה ולחש "זה לא יעבוד. הזמן הזה נגמר, אנחנו לא חיים שם יותר". ויתר וריחף ממנה, גופו הדקיק כמעט נעלם "אנחנו בקושי חיים כאן בכלל.."

"הלוואי" קראה אחריו. "הלוואי ויכולתי לאסוף את כל האנושות לגוף אחד… כדי שאוכל לחבק את כולם!" לחשה. "זוכר? זוכר איך אמר הרב קוק ? שכחת?" התחננה וגופה הרפוי נכנע לרצפה." כך ביקשו בעל הסולם והמקובלים כולם. הם קידשו את איחוד העם" לחשה, ואספה את הפתקים הניצים גב אל גב, פנים אל פנים, חול אל דת, מזרח ומערב, מהדקת אותם אל לבה כאילו ביקשה לאחד אותם בדמעותיה למיקשה אחת, לאגודה של אהבה חלוטה, מעל תהומות של בלבול,  ושנאה, כמו לא נפרדו מעולם .. כאילו היו תמיד עם אחד…. כאילו שאפשר לפסל שלום מעיסת נייר. אבל כמו שאומר ערן שיוביץ, יש דרך אחרת!

סגור לתגובות.