השחור של השנאה והפילוג

בוקר, כוס קפה, מדפדפת בפייסבוק כהרגלי. פוסטים של שמחה לאיד, האשמות הדדיות. האשמות על בחירות עקשניות מצד אחד, היצמדות לדעות, אדישות וסנוביות מצד שני.  יש לי מה לענות לכולם. גם לאלה וגם לאלה. יש לי הרבה תגובות עוקצניות ופוגעות, יש בי הרבה רעל, אני קוראת והתגובות קופצות בראשי כמו בציורי קומיקס. אני ממשיכה לדפדף, מריחה ריחות של מלחמה, טעמה המר של השנאה הופך להיות מתקתק יותר ויותר. אני כבר נהנית מלשנוא, נהנית מהמרחק שנוצר ביני לבין אחרים. 

זה מפחיד אותי, עדיין מפחיד אותי. מה שמפחיד אותי יותר, שעוד קצת וזה יפסיק להפחיד אותי וטעמו הנעים של הפירוד ישאב אותי לתוכו כמו חור שחור. "לאורך ההיסטוריה למדנו ששנאת חינם, ריב אחים ומחלוקות פנימיות – הם אלו שהביאו על עם ישראל את האסונות הגדולים ביותר. ניתן למצוא אינספור ציטוטים ודוגמאות לכך במקורות בספרי ההיסטוריה" – זה מהאתר של אחת המפלגות שלנו, בכוונה לא אגיד איזו, תנחשו. אני מאמינה שאחדות העם שלנו היא אכן הפתרון לצרות שלנו,  אני מאמינה ובטוחה שרק "אם נהיה כולנו יחד – אף אחד לא יוכל לנצח אותנו" אמרו את זה קודם הרבה אנשים אבל היום היחיד אולי שמוביל את הנושא ברמה פרקטית הוא . ואם כבר אנחנו בעניין של ציטוטים הנה עוד אחד: "אחדות אין פירושה מחיקת ההבדלים בינינו. להפך, אחדות פירושה שאנחנו חוגגים את ההבדלים וצומחים בזכותם" – מתוך נאום שר החינוך בטקס פרס ישראל תשע"ח. 

נשארת רק שאלה אחת – איך נוכל להגיע לאחדות. אני את התשובה שלי מצאתי בחוכמת הקבלה, בשבילי זו הדרך כמו שמסבירים אותה בארגון בני ברוך וגם אם היא קשה בהתחלה אז אחר כך היא מתבררת.

סגור לתגובות.