אפלטון ודמוקרטיה

יחסו של אפלטון לדמוקרטיה האתונאית

  • התנגדות נחרצת לרעיון הדמוקרטיה: היא נבעה מתוך ההתנגדות של אפלטון לרעיון של האמת היחסית. אם האמת היא מוחלטת אין מקום לדמוקרטיה, כי יש ידע אחד יש אמת אחת והיא אמורה למשול. יש מערכת אחת של צדק והיא זו שצודקת. אין פה פוליטיקה שזה תחרות בין דעות שבסופו של דבר מי שינצח דעתו תהיה צודקת. מבחינתו הדמוקרטיה היא ביטוי למאבק בין הדעות.

משל המערה (משל ונמשל)

נדמיין מערה, שבתוכה יש אסירים, אסירים שנמצאים ופניהם אל הקיר, האסירים האלה מאז ומתמיד היו במערה, הם נולדו במערה, הם קשורים בשלשלאות, אסורים בתוך המערה, והם לא יכולים לצאת החוצה וכמובן הם לא יכולים להסתכל לשום מקום אחר, מלבד לקיר שנמצא מולם. מאחורי האנשים האלה יש כותל אבנים, קיר אבנים, מאחורי קיר האבנים יש אש גדולה שבוערת ובתווך בין הקיר והאש יש אנשים, שמניפים חפצים שונים מעל הכותל, מה האפקט שנוצר? צל על קיר המערה. מה שהאסירים רואים הם רואים צללים של פסלים, של חתול, של האנשים שמניפים חפצים למעלה. אותם אנשים שמניפים את החפצים מניפים חפצים של ייצוג של משהו שקיים בעולם. לדוגמה: הם מניפים פסל של חתול – שהוא בעצמו ייצוג של החתול. והאפקט שנוצר זה צל, אבל הצל הוא לא של חתול הצל הוא של פסל של חתול. שימו לב עד כמה הצל רחוק מהדבר האמיתי. עד כמה הצל הוא בעל מרחק כמעט אינסופי, והטבע של הצל שהוא חסר צבע – שחור, והוא תמיד מעוות, חד מימדי, הוא אף פעם לא יוצר צורה מושלמת. והאסירים רואים רק את הייצוג של הייצוג של מה שבאמת קיים במערה.

ולפתע אחד האסירים משתחרר מאזיקיו הוא לא אומר מי משחרר אותו ומתי הוא משתחרר, הוא משתחרר אבל הוא לא רוצה לצאת החוצה כי המערה זה המקום החמים והנעים שהוא מכיר, אבל יש כוח שדוחף אותו בעל-כורחו, ושכשכהוא יוצא הוא מיד בוכה, מכיון שהאור הגדול בחוץ מסנוור את עיניו, והוא רוצה לחזור פנימה. ואחרי כמה דקות הוא מתרגל לאור, והוא רואה עולם אמיתי ומבין שהוא היה חי בשקר, ומגלה עולם יפה וטוב. הוא מבין בשנייה אחת, באינטואיציה, שחי את כל חייו בשקר, שהכל נגלה לו בראייה אחת שחושפת לו את כל הפרטים שנמצאים בעולם. והדבר שהוא לא רוצה זה לחזור למערה, ואותו כוח שדחוף אותו החוצה דוחף אותו חזרה פנימה. והוא מספר לאנשים שאיתו שם שאומר שהם חיים של שקר. הוא אומר שהעולם שהם חיים בו הוא מיתוס – שקר. הוא לא קשור לעולם האמיתי. והם כמובן לא מאמינים לו. את העולם האמיתי הוא מכנה לוגוס. ואפלטון אומר שהם רק בהתחלה מנסים להתעלם ממנו. ואז בסוף הם הורגים אותו, כי "מה פתאום אתה מפריע לנו ומבלבל אותנו עם כל מיני דעות דמיונות ומוזרות".

הנמשל

  • המערה היא בעצם העולם שאנחנו חיים בו בני האדם, זה עולם השקר, אפלטון מכנה אותו מיתוס [ביוונית "סיפור"] "עולם הצללים": הקשר בין סיפור לבין שקר הוא הדוק מאוד. כל פעם שמישהו מספר לכם סיפור אתם יודעים שזו גרסה מסוימת של חוויה. העולם שבו הדברים האמתיים נסתרים מהעין רואים רק את הצללים שלו.
  • העולם שמחוץ למערה הוא "עולם האידאות": העולם שבו הדברים עומדים בטהרתם, בצורה השלמה והברורה. כמובן שלעולם האידאות יש ייצוג של העולם שלנו, כמו אותו פסל שיוצר צל. הצל הוא ייצוג מסוים של האידאה, אבל ייצוג מסוים מאוד.
  • הבחנה בין עולם המיתוס לעולם האידאות: המשל מדבר על ההבחנה בין עולם המיתוס – עולם השקר לבין העולם שנמצא מחוץ למערה – עולם האידאות: ששם הדברים נמצאים בצורה מושלמת. אפלטון ממשיל את החיים שלנו בעולם הזה למערה והדרך להיחלץ משם היא ע"י הפילוסוף שיודע את האידאה של כל דבר ודבר ומציג אותן באופן שנוכל להבחין מה המקור, האידאה, ומה הייצוג של הדבר עצמו.

סגור לתגובות.